<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימן ג'</h1>
<h2>דף ב:</h2>
על אודות איש שאמ' לאשה בחנות הא ליך חפץ זה בקידושין ואמ' לשנים אתם עדים, ואותם עדים העידו כי אותה אשה לפי ראות עיניהם ולפי הכרת פניה אודויי אודת הקידושין ושמה החפץ באצבעה, והנה תחלת ראיות המתירים מאשר אמרו כי מצאו בשם גאון כתוב בספרי' שאין אשה מתקדשת דרך שחוק וקלות ראש כי אם לפני קהל ועדה, ומי זה אמר ותהי ויגידה, ודבר רק כזה מלבו בדה, כי הנה נודע בישראל וביהודה כי חקוק בתורת אמת דכל עדות שבתורה על פי שני עדים מתקיימת, וחלילה לפה קדוש של גאון להתבזה לומר כדבר הרע הזה, אמנם אמרתי כי הסופרים המעתיקים טעו וטחו עיניהם מראות ולבותם מהשכיל ואבדה עצה מכליותם. ועוד שמעתי כי הם אומרי' כי אין חוששין לקידושין האלו מדאמ' בלשון מתנה, וגם משום שלא אמ' הרי את מקודשת, ועוד אמרו אפי' אמ' הרי את מקודשת ולא אמ' לי אינה מקודשת כלל, ומיהו ראיה מהא דפ"ק דקידושין [ה' ע"ב] דפריך תלמודא למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים והתנן האומ' אהא הריני זה נזיר כו' ופריק לה הכא במאי עסקינן כגון דאמ' לי, ומייתי ראיה מהתם מכלל דכי לא אמ' לי אינה מקודשת, ותשובה לדבריהם דהא אשכחנא התם נמי בקידושין [ח' ע"ב] גבי ההוא גברא דהוי מזבין פתכיתא אתא ההיא אתתא אמרה ליה הב לי חד שיפא א"ל אי יהיבנא לך מקדשת לי כו' וגם מייתי ההוא גברא דהוה מזיג חמרא כו', וטעמא דאמ' דאינה מקודשת משום דאמ' בהני לישני כגון הב שדי ואשקי, אבל אי שתקה הויא מקודשת, אבל חזינן הכא אפי' היכא דאמ' בלשון נתינה דהוו קידושי מעליא, וגם מההוא דהוה מזיג חמרא, אין לך שחוק וקלות ראש גדול מזה, וחזינן דהוו קידושי, ומ"ש אם לא אמ' הרי את מקודשת לי לא הוו קידושי, בדיתא הוא, וראיה מההיא דקידושין פ"ב [נ' ע"ב] גבי ההיא דאתמ' רב הונא אמ' חוששין לסבלונות וכן אמ' רבא חוששין לסבלונות, ופרש"י דמיירי דשלח איש סבלונות לאשה, וקאמ' תלמודא היכא דמקדשי והדר מסבלי חוששין לקידושין, וצריכא גט מן הראשון, אלמא אע"ג דלא אמ' לה מידי מקדשא שפיר, כ"ש הכא דאמ' בפירוש הריני נותן לך חפץ זה בקידושין דיש לנו לומ' דודאי לשם קידושין גמורים נתכוון, וגם מה שהביאו ראיה מהא דקידושין דפ"ק [ה' ע"ב] דאמ' תלמודא הכא במאי עסקי' דאמ' הרי את מקודשת לי, מכלל דכי לא אמר לי אינה מקודשת, גם בזה שגו, דאין ראייה כלל, משום דהכי ר"ל, כי אמ' לי היא מקודשת ודאי, אבל כי לא אמ' לי מקודשת מספק דמספקא ליה לתלמודא אי אית ליה לשמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים או לא, והכי נמי פי' [הר"י] מכח ההיא דמסכת נזיר [ב' ע"ב] דמשמע התם איפכא, דפריך תלמודא התם למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ופרי' מדקאמ' שהיה נזיר עובר לפניו, משמע טעמא דנזיר עובר לפניו הא אין נזיר עובר לפניו לא אלמ' דאית ליה דלא הויין ידים, ומשני בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי למילתא אחריתי ודאי נזיר קאמ' אין נזיר עובר לפניו אמרי' דדילמא אהא בתענית קאמ', מכלל דבעי תלמודא לתרץ ולומ' דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים, ותירץ דכי קאי הכא וקא מדחי ליה וכי קאי התם וקא מדחי ליה, כלומ' לא תפשוט מידי דיכילנא לומ' דסבר שמואל הכי או הכי, אלמ' להאי פירוש לא אפשיט לן אי סבר שמואל אי הויין ידים או לא, אע"ג דתירוץ רבי' תם תירוץ אחר וקאמ' דגרסי' בנזיר כמו דגרסי' במס' קידושין למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים, מדקאמ' נזיר עובר לפניו ולא אמ' כי אם אהא שהוא נזיר ש"מ דאית ליה דהויין ידים, ומשני בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי למילתא אחרינא ודאי נזיר קאמ' כו', ומסיק דאית ליה דלא הויין ידים, מ"מ נראה פי' הר"י עיקר, דלפי' רבי' תם הקשו התוספו' קושיות ולא אתר[צו] (צוחרא) [חדא] מאי האי דמשני בתר כן, אמרי בזמן שנזיר עובר לפניו דליכא לספוקי למילתא אחרינא אבל אין נזיר עובר לפניו כו', למה לו למהדר אין נזיר עובר לפניו, הא מדקאמ' ופריק בזמן שנזיר עובר לפניו דליכא לספוקי למילתא אחרינא תירץ לו שפיר, ועוד קשי' דפריך למימ' דסבר שמואל כו' משמע דוקא אחרי שאמ' שמואל דמתני' איירי כגון שנזיר עובר לפניו, אדרבא אי לא מוקים לה בנזיר עובר לפניו יותר ויותר איכא למיפרך למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים דהא אפי' אין נזיר עובר לפניו קאמ' דאהא משמע נזיר, ואם כן נר' פי' הר"י עיקר, ומספיקא לית לך למשרי אשת איש לעלמא, ואפי' אם תמצא לומ' דאית ליה לשמואל בודאי דלא הויין ידים מ"מ אית לן לספוקי, דגרסי' בסוף נזיר [ס"ב ע"א] דפלוגתא דאביי ורבא דאית ליה לרבא דידים שאין מוכיחו' הויין ידים אע"ג דבנדרים [ה' ע"ב] גרסי' איפכא, לא אתברר לן אי זו היא עיקר, ומספיקא אזלינן לחומרא, ואותם שבאו להכריע ולומ' דגרסא דנדרים עיקר למשרי אשת איש מספיקא מי הם ואי זה אשר מלאם לבם לעשות כן, ומי הביאם הלום, אין זה כי אם הכרעה שלישית יתך עליהם רוח חרשית, אדרבא איפכא מסתברא דהאי דמסכת נזיר עיקר מדבעי רב פפא במס' נדרים [ו' ע"ב] יש יד לקידושין או לא, ופריך מי אמרי' דקידושין הוי לשון הקדש וגמרי' מנדרים וכשם שיש יד לנדרים כך יש יד לקידושי', אלמא דפשיט ליה לרב פפא דלגבי נדרים הויין ידים, ואע"ג שפירשו אותם שפירשו דרב פפא מיירי בידים מוכיחות, וגם יש להשיב לדבריהם, דקא מבעיא ליה אי אית יד לקידושין הא אפילו לגרושין דלא מקרו כלל לשון הקדש ולית למילף מנדרים כל כך כמו קדושין אשכחנא דפליגי רבנן ור' יהודה אי ידים שאין מוכיחות הויין ידים או לא, אלמ' דבידים מוכיחות פשיטא דהויין ידים, וכ"ש בקידושין דמשמעתינן לשון הקדש, א"כ על כרחיך לא מיירי רב פפא בידים מוכיחות אלא בשאינם מוכיחות, ועוד יש ראייה דמיירי רב פפא בידים שאין מוכיחות מדדמי ליה תלמו'[דא] בתר הכי בידים שאין מוכיחות דמס' קידושין, דפריך עלה דההיא והא מדאמ' ליה רב פפא לאביי למימ' דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כו' עלה דהאי דקידושין כי אמ' הרי את מקודשת ולא אמ' לי, אלמ' משמע דאיירי רב פפא בידים שאין מוכיחות. יצחק ב"ר יוסף.
<h2>דף סב.</h2>
על אודות איש שאמ' לאשה בחנות הא ליך חפץ זה בקידושין ואמ' לשנים אתם עדים, ואותם עדים העידו כי אותה אשה לפי ראות עיניהם ולפי הכרת פניה אודויי אודת הקידושין ושמה החפץ באצבעה, והנה תחלת ראיות המתירים מאשר אמרו כי מצאו בשם גאון כתוב בספרי' שאין אשה מתקדשת דרך שחוק וקלות ראש כי אם לפני קהל ועדה, ומי זה אמר ותהי ויגידה, ודבר רק כזה מלבו בדה, כי הנה נודע בישראל וביהודה כי חקוק בתורת אמת דכל עדות שבתורה על פי שני עדים מתקיימת, וחלילה לפה קדוש של גאון להתבזה לומר כדבר הרע הזה, אמנם אמרתי כי הסופרים המעתיקים טעו וטחו עיניהם מראות ולבותם מהשכיל ואבדה עצה מכליותם. ועוד שמעתי כי הם אומרי' כי אין חוששין לקידושין האלו מדאמ' בלשון מתנה, וגם משום שלא אמ' הרי את מקודשת, ועוד אמרו אפי' אמ' הרי את מקודשת ולא אמ' לי אינה מקודשת כלל, ומיהו ראיה מהא דפ"ק דקידושין [ה' ע"ב] דפריך תלמודא למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים והתנן האומ' אהא הריני זה נזיר כו' ופריק לה הכא במאי עסקינן כגון דאמ' לי, ומייתי ראיה מהתם מכלל דכי לא אמ' לי אינה מקודשת, ותשובה לדבריהם דהא אשכחנא התם נמי בקידושין [ח' ע"ב] גבי ההוא גברא דהוי מזבין פתכיתא אתא ההיא אתתא אמרה ליה הב לי חד שיפא א"ל אי יהיבנא לך מקדשת לי כו' וגם מייתי ההוא גברא דהוה מזיג חמרא כו', וטעמא דאמ' דאינה מקודשת משום דאמ' בהני לישני כגון הב שדי ואשקי, אבל אי שתקה הויא מקודשת, אבל חזינן הכא אפי' היכא דאמ' בלשון נתינה דהוו קידושי מעליא, וגם מההוא דהוה מזיג חמרא, אין לך שחוק וקלות ראש גדול מזה, וחזינן דהוו קידושי, ומ"ש אם לא אמ' הרי את מקודשת לי לא הוו קידושי, בדיתא הוא, וראיה מההיא דקידושין פ"ב [נ' ע"ב] גבי ההיא דאתמ' רב הונא אמ' חוששין לסבלונות וכן אמ' רבא חוששין לסבלונות, ופרש"י דמיירי דשלח איש סבלונות לאשה, וקאמ' תלמודא היכא דמקדשי והדר מסבלי חוששין לקידושין, וצריכא גט מן הראשון, אלמא אע"ג דלא אמ' לה מידי מקדשא שפיר, כ"ש הכא דאמ' בפירוש הריני נותן לך חפץ זה בקידושין דיש לנו לומ' דודאי לשם קידושין גמורים נתכוון, וגם מה שהביאו ראיה מהא דקידושין דפ"ק [ה' ע"ב] דאמ' תלמודא הכא במאי עסקי' דאמ' הרי את מקודשת לי, מכלל דכי לא אמר לי אינה מקודשת, גם בזה שגו, דאין ראייה כלל, משום דהכי ר"ל, כי אמ' לי היא מקודשת ודאי, אבל כי לא אמ' לי מקודשת מספק דמספקא ליה לתלמודא אי אית ליה לשמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים או לא, והכי נמי פי' [הר"י] מכח ההיא דמסכת נזיר [ב' ע"ב] דמשמע התם איפכא, דפריך תלמודא התם למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ופרי' מדקאמ' שהיה נזיר עובר לפניו, משמע טעמא דנזיר עובר לפניו הא אין נזיר עובר לפניו לא אלמ' דאית ליה דלא הויין ידים, ומשני בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי למילתא אחריתי ודאי נזיר קאמ' אין נזיר עובר לפניו אמרי' דדילמא אהא בתענית קאמ', מכלל דבעי תלמודא לתרץ ולומ' דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים, ותירץ דכי קאי הכא וקא מדחי ליה וכי קאי התם וקא מדחי ליה, כלומ' לא תפשוט מידי דיכילנא לומ' דסבר שמואל הכי או הכי, אלמ' להאי פירוש לא אפשיט לן אי סבר שמואל אי הויין ידים או לא, אע"ג דתירוץ רבי' תם תירוץ אחר וקאמ' דגרסי' בנזיר כמו דגרסי' במס' קידושין למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים, מדקאמ' נזיר עובר לפניו ולא אמ' כי אם אהא שהוא נזיר ש"מ דאית ליה דהויין ידים, ומשני בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי למילתא אחרינא ודאי נזיר קאמ' כו', ומסיק דאית ליה דלא הויין ידים, מ"מ נראה פי' הר"י עיקר, דלפי' רבי' תם הקשו התוספו' קושיות ולא אתר[צו] (צוחרא) [חדא] מאי האי דמשני בתר כן, אמרי בזמן שנזיר עובר לפניו דליכא לספוקי למילתא אחרינא אבל אין נזיר עובר לפניו כו', למה לו למהדר אין נזיר עובר לפניו, הא מדקאמ' ופריק בזמן שנזיר עובר לפניו דליכא לספוקי למילתא אחרינא תירץ לו שפיר, ועוד קשי' דפריך למימ' דסבר שמואל כו' משמע דוקא אחרי שאמ' שמואל דמתני' איירי כגון שנזיר עובר לפניו, אדרבא אי לא מוקים לה בנזיר עובר לפניו יותר ויותר איכא למיפרך למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים דהא אפי' אין נזיר עובר לפניו קאמ' דאהא משמע נזיר, ואם כן נר' פי' הר"י עיקר, ומספיקא לית לך למשרי אשת איש לעלמא, ואפי' אם תמצא לומ' דאית ליה לשמואל בודאי דלא הויין ידים מ"מ אית לן לספוקי, דגרסי' בסוף נזיר [ס"ב ע"א] דפלוגתא דאביי ורבא דאית ליה לרבא דידים שאין מוכיחו' הויין ידים אע"ג דבנדרים [ה' ע"ב] גרסי' איפכא, לא אתברר לן אי זו היא עיקר, ומספיקא אזלינן לחומרא, ואותם שבאו להכריע ולומ' דגרסא דנדרים עיקר למשרי אשת איש מספיקא מי הם ואי זה אשר מלאם לבם לעשות כן, ומי הביאם הלום, אין זה כי אם הכרעה שלישית יתך עליהם רוח חרשית, אדרבא איפכא מסתברא דהאי דמסכת נזיר עיקר מדבעי רב פפא במס' נדרים [ו' ע"ב] יש יד לקידושין או לא, ופריך מי אמרי' דקידושין הוי לשון הקדש וגמרי' מנדרים וכשם שיש יד לנדרים כך יש יד לקידושי', אלמא דפשיט ליה לרב פפא דלגבי נדרים הויין ידים, ואע"ג שפירשו אותם שפירשו דרב פפא מיירי בידים מוכיחות, וגם יש להשיב לדבריהם, דקא מבעיא ליה אי אית יד לקידושין הא אפילו לגרושין דלא מקרו כלל לשון הקדש ולית למילף מנדרים כל כך כמו קדושין אשכחנא דפליגי רבנן ור' יהודה אי ידים שאין מוכיחות הויין ידים או לא, אלמ' דבידים מוכיחות פשיטא דהויין ידים, וכ"ש בקידושין דמשמעתינן לשון הקדש, א"כ על כרחיך לא מיירי רב פפא בידים מוכיחות אלא בשאינם מוכיחות, ועוד יש ראייה דמיירי רב פפא בידים שאין מוכיחות מדדמי ליה תלמו'[דא] בתר הכי בידים שאין מוכיחות דמס' קידושין, דפריך עלה דההיא והא מדאמ' ליה רב פפא לאביי למימ' דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים כו' עלה דהאי דקידושין כי אמ' הרי את מקודשת ולא אמ' לי, אלמ' משמע דאיירי רב פפא בידים שאין מוכיחות. יצחק ב"ר יוסף.
